השריד האחרון: האם הבנייה החופשית שרדה את הרפורמציה? 📜

 

אחים ואחיות,

בפוסט הקודם, העלינו את התיאוריה על קיומה של "אחווה פנימית" אזוטרית בתוך גילדות הבנאים. תיאוריה זו מסייעת לגשר על הפער בין הבנייה האופרטיבית לספקולטיבית, אך היא מעלה שאלה גדולה עוד יותר: אם אחוות כאלו התקיימו, לאן נעלמו כולן?

הבעיה ההיסטורית: שתיקה של מאה שנה

העדות המובהקת הראשונה לקיומה של לשכה ספקולטיבית היא משנת 1646 (החניכה של אליאס אשמול). אך מה היה לפני כן? מדוע אין כמעט תיעוד לקיומן של לשכות כאלו, למשל, בשנת 1600? האם הן צצו יש מאין?

העולם שלפני הרפורמציה

כדי לענות על כך, עלינו לחזור אחורה בזמן. בימי הביניים, גילדות בעלי המלאכה לא היו רק איגודים מקצועיים. לרבות מהן היה "גרעין רוחני" – אחווה דתית פנימית, שלעיתים קרובות קיימה טקסים, חגים ואף תכנים אזוטריים משלה. אחוות אלו היו חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי והדתי של התקופה.

המפץ הגדול: הרפורמציה של הנרי השמיני

כל זה השתנה במאה ה-16. המלך הנרי השמיני, במהלך ניתוקה של אנגליה מהכנסייה הקתולית, ראה באחוות הדתיות הללו איום פוטנציאלי על שלטונו ועל המדיניות הדתית החדשה שלו.

• 1534: הפרלמנט מכריז על הנרי כראש הכנסייה האנגליקנית.

• 1547: נחקק חוק המחרים את רכושן של כל האחוות הדתיות ומדכא את פעילותן.

פקודה זו הייתה מכת מוות עבור רוב האחוות הללו. הן איבדו את מקורות המימון, את המעמד הציבורי, והוכרזו כלא חוקיות. רובן פשוט נעלמו.

התיאוריה: הישרדות במחתרת

אך מה אם לא כולן נעלמו? התיאוריה המרתקת גורסת שחלק קטן מאותן אחוות פנימיות ירדו למחתרת. הן המשיכו להתקיים בחשאי, "בתאים סודיים", תוך שמירה על המסורות והטקסים שלהן, הרחק מעינו הפקוחה של הכתר.

הפער בין חוק הדיכוי (1547) לבין העדות הראשונה על אשמול (1646) הוא כ-99 שנים – פרק זמן של שלושה עד ארבעה דורות. האם זה בלתי סביר להניח שלפחות אחווה אחת כזו – האחווה הפנימית של הבונים החופשיים – הצליחה לשרוד את התקופה הזו במחתרת, ולצוץ מחדש כאשר האיום הדתי פחת?

אם תיאוריה זו נכונה, הרי שהבנייה החופשית אינה המצאה של המאה ה-17, אלא השריד האותנטי האחרון של עולם שלם של אחוות סתרים מימי הביניים.