עופרת יצוקה

אתמול בערב ישבתי מחוץ לחדר מיון נשים שבמרכז רבין, בשעה שאימי המתינה לתורה אצל הרופא הממיין. בחוץ גשום והדי מלחמה מערפלים את האוויר. בפנים זה זה לצד זה, על כסאות מתכת המעוצבים בקרירות אופיינית תחת נורות פלורוסנט בהירות מאוד אך קרירות לא פחות, ישבו אחמד ומשה, פרידמן ובובליל והטלביזיה ריצדה מעל. מראות מבצע "עופרת יצוקה" רצים ב-LOOP והעם רואים את הקולות. כולם מהופנטים למסך המרצד אך איש לא מוציא מילה מפיו, כל אחד מהנוכחים היה טרוד בכאבו הפרטי זה אישתו כורעת ללדת, אחר קרובת משפחתו חייה תלויים מנגד וכך הלאה אצל אחד מתבטאת הדאגה בשקט אצור. שני מעשן בשרשרת בחוץ ואחר מתלונן כנגד המאבטח. מול הטלביזיה שבמרכז אולם ההמתנה המעמד היה שונה ממה שאנו מורגלים בסלון ביתנו- שקט. כל הנוכחים היו מודעים גם לכאב ה-"עדתי" ה-"לאומי" של כל אחד מן מהנוכחים ושתקו שתיקה גדולה מול התמונות אשר מביאות עימן מציאות אחרת ממחוזות כה קרובים פיזית אך רחוקים בהוויה מרחק שנות אור. אני חשבתי לעצמי מה תפקידנו שלנו הבונים החופשיים בכל זה? איפה אנו משתלבים בתמונה הכללית? שעות הלימוד בעל פה של ה-"לקח לאחים" בקטס קידושי הנשיא נתנו לפתע פירותיהם נזכרתי: "להשתתף בצערם של אחינו בעת סבלם, ולהביא מרפא ותנחומים לאומללים"....