🍽️נימוסים, מוסר ומיתוסים: עולמם של הבנאים "הקדמונים" 📜

אחים ואחיות,

בפוסט האחרון בסדרה שלנו על "החובות הקדומים", נחקור את החלקים המרתקים ביותר של "פואמת רג'יוס" (The Regius Poem) – אלו שעוסקים לא רק בחוקי עבודה, אלא בבניית אופיו של הבנאי כאדם הגון וג'נטלמן, ובסיפורי האגדה של המלאכה.

🎩הבנאי כג'נטלמן: קוד ההתנהגות החברתי

"פואמת רג'יוס" מקדישה חלק ניכר לכללי נימוס והליכות. היא מלמדת את הבנאי כיצד להתנהג "באולם, בחדר או ליד השולחן". הכללים מפורטים להפליא, החל מנימוסי שולחן בסיסיים ("שמור על ידיך נקיות", "אל תקנח את אפך במגבת") ועד להתנהגות בחברה מכובדת. כלל מעניין במיוחד נוגע להתנהגות בחברת נשים באנגלית אמצעית עתיקה:

“in chamber, among the ladies bright, hold thy tongue and spend thy sight”

תרגום לעברית:

"בחדר, בין הגברות המאירות, שמור על לשונך והרבה להביט" (כלומר, דבר פחות והקשב יותר).

👸ההיסטוריה האגדית של המלאכה

כדי להעניק למלאכת הבנייה מעמד מכובד ועתיק יומין, שזרו כותבי "החובות הקדומים" שלל דמויות ואירועים מההיסטוריה ומהמיתולוגיה. הפואמה מספרת על "אוקלידס הטוב" שהפיץ את "מלאכת הגיאומטריה", על המלך האנגלי אתלסטאן ש"אהב את המלאכה עד מאוד" וייסד אספות של בנאים, ואף על דמויות כמו שרל מרטל (המקבת) , "מושיע הנצרות" בצרפת. סיפורים אלו, גם אם אינם מדויקים היסטורית, יצרו נרטיב של גאווה ומורשת.

🌉הגשר אל הבנייה החופשית הספקולטיבית

כפי ש"החובות הקדומים" הוקראו בלשכות האופרטיביות, כך המשיכו לקרוא אותם גם בלשכות הספקולטיביות המוקדמות של תחילת המאה ה-18. הבונים הספקולטיביים הראשונים ראו במסמכים אלו עדות ליוקרתה ועתיקותה של האחווה, והם שימשו כגשר ישיר בין עולם המלאכה המעשי לעולם הפילוסופי החדש. רק עם פרסום "חוקת אנדרסון" ב-1723, "החובות הקדומים" פינו את מקומם לטובת גרסה מודרנית וספקולטיבית יותר.

בזאת סיימנו את סדרת הפוסטים על "החובות הקדומים". למדנו שהם היו קוד אתי, ספר חוקים ומסמך היסטורי-אגדי, אך יותר מכל – הם היו היסוד שעליו נבנתה אחוותנו.

כיצד הדגש על נימוסים והתנהגות חברתית ב"החובות הקדומים" משפיע, לדעתכם, על אופייה של הבנייה החופשית עד היום?