🍽️נימוסים, מוסר ומיתוסים: עולמם של הבנאים "הקדמונים" 📜

אחים ואחיות,

בפוסט האחרון בסדרה שלנו על "החובות הקדומים", נחקור את החלקים המרתקים ביותר של "פואמת רג'יוס" (The Regius Poem) – אלו שעוסקים לא רק בחוקי עבודה, אלא בבניית אופיו של הבנאי כאדם הגון וג'נטלמן, ובסיפורי האגדה של המלאכה.

🎩הבנאי כג'נטלמן: קוד ההתנהגות החברתי

"פואמת רג'יוס" מקדישה חלק ניכר לכללי נימוס והליכות. היא מלמדת את הבנאי כיצד להתנהג "באולם, בחדר או ליד השולחן". הכללים מפורטים להפליא, החל מנימוסי שולחן בסיסיים ("שמור על ידיך נקיות", "אל תקנח את אפך במגבת") ועד להתנהגות בחברה מכובדת. כלל מעניין במיוחד נוגע להתנהגות בחברת נשים באנגלית אמצעית עתיקה:

“in chamber, among the ladies bright, hold thy tongue and spend thy sight”

תרגום לעברית:

"בחדר, בין הגברות המאירות, שמור על לשונך והרבה להביט" (כלומר, דבר פחות והקשב יותר).

👸ההיסטוריה האגדית של המלאכה

כדי להעניק למלאכת הבנייה מעמד מכובד ועתיק יומין, שזרו כותבי "החובות הקדומים" שלל דמויות ואירועים מההיסטוריה ומהמיתולוגיה. הפואמה מספרת על "אוקלידס הטוב" שהפיץ את "מלאכת הגיאומטריה", על המלך האנגלי אתלסטאן ש"אהב את המלאכה עד מאוד" וייסד אספות של בנאים, ואף על דמויות כמו שרל מרטל (המקבת) , "מושיע הנצרות" בצרפת. סיפורים אלו, גם אם אינם מדויקים היסטורית, יצרו נרטיב של גאווה ומורשת.

🌉הגשר אל הבנייה החופשית הספקולטיבית

כפי ש"החובות הקדומים" הוקראו בלשכות האופרטיביות, כך המשיכו לקרוא אותם גם בלשכות הספקולטיביות המוקדמות של תחילת המאה ה-18. הבונים הספקולטיביים הראשונים ראו במסמכים אלו עדות ליוקרתה ועתיקותה של האחווה, והם שימשו כגשר ישיר בין עולם המלאכה המעשי לעולם הפילוסופי החדש. רק עם פרסום "חוקת אנדרסון" ב-1723, "החובות הקדומים" פינו את מקומם לטובת גרסה מודרנית וספקולטיבית יותר.

בזאת סיימנו את סדרת הפוסטים על "החובות הקדומים". למדנו שהם היו קוד אתי, ספר חוקים ומסמך היסטורי-אגדי, אך יותר מכל – הם היו היסוד שעליו נבנתה אחוותנו.

כיצד הדגש על נימוסים והתנהגות חברתית ב"החובות הקדומים" משפיע, לדעתכם, על אופייה של הבנייה החופשית עד היום?

פואמת רג'יוס: חוקי המלאכה של הבנאים הקדומים 📜

 

אחים ואחיות,

לאחר שהבנו מי כתב את "החובות הקדומים", נצלול היום לתוך התוכן של המסמך העתיק שרבות מדברים עליו בבניה החופשית פואמת רגיוס (The Regius Poem)ולפעמים כתב היד הליוול Halliwell שנכתבה בסביבות שנת 1390. כתב יד זה, הכתוב במקור כשיר בחרוזים, חושף בפנינו את קוד ההתנהגות המחייב של הבנאים האופרטיביים ומחולק לשני חלקים עיקריים:

• 15 סעיפים (Articles) לאומן-הבנאי (Master)
• 15 נקודות (Points) לעמיתים החברים בונים - - Fellow Craft

⚖️חובות האומן (The Master) מוגשות ב-15 סעיפים Articles

הסעיפים מתווים את אחריותו של המאסטר כלפי הלקוח, הגילדה והשוליות שלו. הנה כמה דוגמאות בולטות:

• יושרה ואמינות (סעיף 1): על המאסטר להיות "יציב, מהימן ונאמן".
• הכשרת הדור הבא (סעיף 3): אל למאסטר לקחת שוליה אלא אם יוכל להבטיח את חניכותו למשך שבע שנים.
• איסור על העסקת עבדים (סעיף 4): אל למאסטר להפוך אדם משועבד לשוליה.
• תחרות הוגנת (סעיף 10): אל למאסטר אחד לתפוס את מקומו של אחר בעבודה.
• כבוד הדדי (סעיף 12): אל לבנאי להשמיץ את עבודת חבריו.

🏛️חובות העמית -Fellow Craft מוגשות ב-15 נקודות.

הנקודות מדגישות את חובותיו של הבנאי כלפי אדונו, חבריו והמלאכה עצמה. הנה כמה דוגמאות מרתקות, כולל תרגום לעברית:

• נאמנות (נקודה 1): על הבנאי "לאהוב את האל ואת הכנסייה הקדושה" וגם את אדונו.
• סודיות (נקודה 3): על השוליה "לשמור בסוד" את עצת אדונו.
  כאן אנו מוצאים את אחד הביטויים המוקדמים ביותר לחובת הסודיות, באנגלית "אמצעית" עתיקה
  
  

"The privities of the chamber tell he no man"

"את סודות החדר אל יגלה לאיש"

• עזרה הדדית (נקודה 11): בנאי הרואה את חברו עומד להשחית אבן, חייב לסייע לו בהדרכה כדי למנוע את הנזק.
• שבועת אמונים (נקודה 14): על הבנאי להישבע "שבועת אמת טובה" לאדונו ולחבריו

חוקים אלו מראים לנו קהילה בעלת סטנדרטים מקצועיים ומוסריים גבוהים, המבוססים על כבוד, נאמנות ועזרה הדדית.

בין הפוסטים הבאים אפזר את הסעיפים שהביאו השראה למסדרנו אבל במבט קצת פחות רציני.

בפוסט הבא והאחרון בסדרה, נבחן את החלק השני של פואמת רג'יוס, העוסק בנימוסים, מוסר וההיסטוריה האגדית של המלאכה.

איזה מהחוקים העתיקים הללו מהדהד בכם הכי חזק ורלוונטי גם היום, בלשכות הספקולטיביות שלנו?

הסופרים והמגילות: מי כתב את "החובות הקדומים" וכיצד הם נראו? ✍️📜

 

אחים ואחיות,

בפוסט הקודם הצגנו את "החובות הקדומים" – המסמכים המכוננים של הבנאים האופרטיביים. היום נשאל: מי היו האנשים שכתבו את המסמכים הללו, ומדוע הם עשו זאת עבור קהל שרובו כלל לא ידע לקרוא?

✒️הסופרים הנזירים

ההיסטוריונים סבורים שאת "החובות הקדומים" המוקדמים ביותר כתבו נזירים ואנשי דת משכילים. הם היו בעלי הידע, הכתיבה וההיכרות העמוקה עם סיפורי התנ"ך והברית החדשה. כשהעובדות ההיסטוריות לא הספיקו, הם לא היססו לשאוב השראה מאגדות ואף המציאו עלילות כדי ליצור היסטוריה מפוארת למלאכת הבנייה, כזו שתדגיש את חשיבותה ותקשור אותה ישירות לכנסייה.

👂נכתב לאוזניים, לא לעיניים  👁️

אבל מדוע לכתוב עבור אנשים שאינם קוראים? התשובה פשוטה: המסמכים לא נועדו לקריאה אישית, אלא להקראה פומבית. באספות של בנאים, בלשכות העבודה שלהם או באירועים מיוחדים, כומר או אומן-בנאי משכיל היה קורא את הכתוב באוזני כולם. המטרה לא הייתה לבדר, אלא לחנך: להזכיר לבנאים את כבוד המקצוע שלהם, את חובתם לאל, לאדוניהם, לאחיהם הבנאים ולעולם כולו.

📜מגילות קלף וספרים קטנים

"החובות הקדומים" הגיעו במגוון צורות. רבים מהם היו מגילות קלף ארוכות, ברוחב של סנטימטרים ספורים אך באורך של מטרים רבים. לדוגמה, "כתב היד של הלשכה הגדולה" (Grand Lodge MS) משנת 1583 הוא מגילה באורך של כמעט שלושה מטרים! אחרים, כמו "פואמת רג'יוס" Regius Poem  היו למעשה ספרים קטנים ומהודרים, כתובים על קלף וכרוכים בעור.

למרבה הצער, אנו יודעים שכתבי יד יקרי ערך רבים אבדו או הושמדו לאורך השנים, כולל "ספר החוקה של הבנאים המקובלים" (Book of the Constitutions of the Accepted Masons) שהיה שייך ללשכת הבנאים של לונדון ונעלם.

בפוסט הבא נצלול לתוך התוכן של המסמך העתיק והחשוב מכולם – פואמת רג'יוס"

 

דמיינו את עצמכם יושבים בלשכת עבודה חשוכה במאה ה-15, ומקשיבים למילים אלו המוקראות לאור נרות. איזו תחושה זה היה מעורר בכם?