עוד סיפור מסורת של בונים החופשיים מאוד נפוץ הוא סיפור הבונים החופשיים הנודדים שנודעו בשם קומאצ'ינים, זו גרסא של הסיפור על חבורת הבונים החופשיים המאורגנת הנוסעת תחת חסותו של האפיפיור, אך עם טוויסט מיוחד משלה. הקומאצ'ינים Comacines קיבלו את שמם משם העיר Como, במחוז לומברדיה שבצפון איטליה. לפי הסיפור אנשי קומו היו בנאים כה מעולים עד שזכו לשם מגיסטרי קומצ'יני (Magistri Comacini), או 'המאסטרים מקומו'. בנאים אלו עברו את השלבים של החניכות והפכו למאסטרים, הקימו תאגיד של בונים חופשיים שבנה את המבנים של לומברדיה, לאחר מכן חיפשו עבודה מחוץ למולדתם. הם התגבשו לאגודה corporation או לאחווה, "בשאיפה להיות מונופול, כביכול, על כל פני כל הנצרות". מהדורות מוקדמות של אנציקלופדיה בריטניקה מציינת כי המאסטרים מקומו החזיקו צווים "בולות" של אפיפיוריים, מעיין דיפלומות, שהעניקו להם את הכוח לקבוע את מחיר עבודתם ולהסדיר את ענייניהם הפנימיים בתוך סניפיהם:
"לאסור על כל האמנים המקומיים שלא התקבלו לחברה שלהם להיכנס איתה לתחרות כלשהי. בכל מקום שהגיעו, הם הופיעו תחת הנהגת מודד ראשי, chief surveyor ששלט על כל החבורה, ומינה אדם אחד מכל עשרה, בשם מפקח Worden, כדי להשקיף על תשעת האחרים. האדריכלים של כל המבנים הקדושים של הכנסייה הלטינית. . . צפון, דרום, מזרח או מערב - כך קיבלו את המדע שלהם מאותה אסכולה מרכזית; צייתו בעיצוביהם לתכתיבים של אותה היררכיה, ועשו כל שיפור קטן באישור של הגוף כולו."
התייחסות זו אינה מופיעה במהדורות המאוחרות של האנציקלופדיה.
 |
| הקטדרלה של לונד שבדיה |
סיפור המסורת טוען כי מחברת בונים נודדים זו נגזרת "אחוות הבונים המאומצים, הבונים המקובלים או הבונים החופשיים". אגדה זו היא אחת הפופולריות ביותר אצל הבונים החופשיים ועברה בין אחים ברחבי העולם כהיסטוריה אמיתית.
.jpg) |
| הקריפטה בקטדרלה של לונד |
אולם, כדאי לבדוק את הסיפור. אגדת קומצ'ין נחקרה על ידי סופרים ביקורתיים רבים, ביניהם פרופסור המילטון תומפסון, אשר בספרו מ-1920 The Somersetshire Archæological Transactions אומר:
"אין ספק כי המונח comacinus מופיע בחוקים הלומברדיים המוקדמים, תוך התייחסות לבונים חופשיים, וכי קומו וקומצ'ינה נמצאים במחוז שאליו מתייחסים חוקים אלה. אבל קומצינוס אינה מילה שניתן לגזור משני המקומות; תושב קומו הוא קומנסיס Comensis או קומנוס Comanus."
פרופסור תומפסון מאמין שהמונח קומצינוס התייחס פשוט לבנאי שעבד בשיתוף עם אחרים, ולא כינוי לחבר בחברת נוודים מסתורית. כך גם מאמינים חוקרים מודרניים.
"לא נמצאה ולו פיסת ראיה לביסוס קיומה של אחוות מהגרים זו", אומר דאגלס קנופ, "ונראה כי הבסיס הוא בעיקר אטימולוגיה מוטעית; שכן הכוונה ב-comacinus ל'בונים עמיתים' (כפי שקומונאכוס comonachus פירושו 'נזיר עמית'), בלי קשר לקומו או לכל מקום אחר".
יש לציין כי קיים מסמך מהמאה ה-7 של מלך לומברדיה שבו יש התייחסות למאסטרים הקומצ'ינים שבו ניתנת להם הגנה מפני מזמין העבודה אם הבניין שבנו יתמוטט.
ייתכן שסיפורם של הקומצ'ינים נבע מכך שבמאה השישית הלומברדים, גזע ברברי, כבשו את צפון איטליה, אך כאשר כוחם דעך מאתיים שנה מאוחר יותר, חלה תחייה משמעותית מאוד של הבנייה, בהשפעת האפיפיורים, בסיוע המדינה המיושבת יותר של המדינה תחת Charlemagne קרל הגדול.
 |
| הקטדרלה של מודנה איטליה |
יש הסוברים כי הקומצ'יני הם שריד לקבוצות עובדים מהתקופה הרומאית collegii שהורכבו מגברים בלבד, שבהם עובדים התאחדו להגנה הדדית, תמיכה ושיתוף של סודות מלאכה משותפות mysteriesה-. מקורן בלומברדיה של ימי הביניים המוקדמים, והמרכזים העיקריים שלהם היו קומו ופאביה.
 |
| מגדל הפעמון בקטדרלה של מודנה |
במהלך ימי הביניים, אמנים כמעט ולא חתמו על עבודתם. היסטוריונים מזהים את עבודתה של קבוצה זו על פי "סימני הבונים" masons marks סוג של חריטות אישיות על האבנים שיצרו, ומתחקים דרכם אחר השפעתם שמשתרעת משוודיה ועד לסוריה. הסגנון האדריכלי של הקומצ'יני מזוהה עם סגנון "קומו-פאביאן" Como-Pavian באזורים שונים באירופה כמו הכותרות שבקריפטה שבקתדרלת לונד Lund Cathedral, הפיסול האדריכלי המזוהה עם קתדרלת מודנה Modena Cathedral ובטורה דלה גירלנדינה שלה Torre della Ghirlandina, כמו גם במרכז ודרום איטליה, במערב לנגדוק Languedoc המשתרע עד חצי האי האיברי, בדרום גרמניה עד הונגריה ואפילו באנגליה.
 |
| כותרות במגדל הפעמוןשל מודנה |
לקריאה נוספת:
https://en.wikipedia.org/wiki/Comacine_masters https://en.wikipedia.org/wiki/Collegium_(ancient_Rome)
אחת הנקודות שעולה רבות בשיחה עם בונים חופשיים היא אופן הזיהוי של בונים חופשיים בינם לבין עצמם אתם יודעים, לחיצות ידיים וסיסמאות.
אחים רבים מאמינים כי אופני ההכרה "הסודיים" של הבונים החופשיים מקורם בימי הביניים כאשר בונים מיומנים נסעו ממקום למקום באירופה ובאנגליה בחיפוש אחר עבודה והשתמשו בחברותם באחווה כהכרות והמלצה למעסיקים לעתיד. לסיפור הזה יש גרסאות רבות. סיפור המסורת על הבנאי הנודד מספר על תקופה רחוקה כאלף שנים אחורה בזמן והוא שנוי במחלוקת רבה בין החוקרים לא רק בתוך הבנייה החופשית. יש שהאמינו ש-"שכל הקתדרלות של אירופה נוצרו כמעט במקביל ונבנו על ידי חברות נודדות של בונים חופשיים תחת ניהולו של ארגון שיטתי".
 |
| בשליחות האפיפיור? |
הרבה אחים יופתעו לשמוע שהמסורת לא מוזכרת בספרות שלפני המאה ה-17. אוברי, המצטט את סר ויליאם דוגדייל, מזכיר זאת בספרו "ההיסטוריה הטבעית של וילטשייר" (1680-90). הוא אומר שבימיו של הנרי השלישי, האפיפיור נתן כביכול צו אפיפיורי או bulla לאדריכלים איטלקים לנסוע באירופה ולבנות כנסיות. סיפור זה מופיע גם אצל אליאס אשמול וסר כריסטופר רן (דמויות היסטריות חשובות בהיסטוריה של הבנייה החופשית) , אך נראה שכל התיאורים נובעים ממקור אחד. סופרי ימי הביניים אינם מזכירים סיפור מסורת זה, והאזכורים המוקדמים ביותר שלו מתוארכים רק למאה ה-17.
 |
בולה אפיפיורית של האפיפיור אורבנוס השמיני, 1637, חתומה בחותם עופרת |
מסורת דומה מספרת שקבוצות מאורגנות של בונים מיומנים נסעו ברחבי אירופה ואנגליה תחת סמכותו של האפיפיור לבנות כנסיות ומבנים אחרים. הם התגוררו בלשכות באתרי הבנייה, פעלו לפי כללים אחידים ונהנו מהגנתו של האפיפיור באמצעות ה-"בולה" שלו. מסופר שלבונים החופשיים האלה היה ידע מיוחד וצורות סודיות של הכרה.
זהו הסיפור שלעתים קרובות מתבלבלים בינו לבין סיפור פשוט הרבה יותר, הגיוני יותר, סיפור שקל לקבלו, והוא שבימי הביניים מעולם לא היו מספיק בנאים בשכונה אחת כדי לבנות כנסייה או טירה גדולה, ולכן היה צורך לקרוא לבעלי מלאכה ממחוזות קרובים. די ברור שהבנאי במימי הביניים נאלץ לנסוע כשמקום עבודתו השתנה מעת לעת, אבל זה לא הסיפור שאחים רבים היו רוצים להאמין בו. הם מעדיפים להשתעשע בסיפור הזוהר יותר על הבנאי המשוטט הרחק מביתו, שאולי לא יראה אותו שוב עד שהזקנה תשתלט עליו, כך הוא נודד ממדינה למדינה כרצונו, וגובר מכוח סמכות האפיפיור על כל התנגדות שמדינה ריבונית עלולה להעלות או להתנגדות של גילדות ואחוות מקומיות אחרות.
הבעיה עם הסיפורים על צווי האפיפיור היא שחוקרים והסטוריונים של אדריכלות אנגלית בימי הביניים, לא מצאו שום עדות לבנאים נוודים כאלה באנגליה. גם חיפושים מדוקדקים בספרית האפיפיור ברומא לא נשאו פרי, למרות הוראת האפיפיור לערוך חיפוש יסודי. דרך אגב בזמן שלטונו של הנרי ה-3 התחלפו שמונה אפיפיורים בזה אחר זה 1216-1272.
גולד, מחשובי החוקרים המסוניים, מציין כי בתקופה המדוברת, השפעת האפיפיור הייתה מאוד חזקה באנגליה, סמכותו של האפיפיור הופעלה לעתים קרובות בענייני היומיום. עליונותו על שליטים חילוניים הייתה ללא עוררין, ובקשת סנקציה או אישור אפיפיורי הייתה נפוצה. האפיפיורים אישרו זכויות יתר למנזר גלסטונברי והעניקו פריבילגיות לקתדרלת סנט פול, קתדרלת יורק וכנסיית בברלי. הביקוש הרב בלונדון לחותמות ומכתבים של האפיפיור הוביל לתעשיית זיופים רווחית, עם מסמכים מזויפים שמקורם אפילו מלשכת האפיפיור. דבקותה של אנגליה בסמכות האפיפיור אף התגברה לאחר רציחתו של תומאס בקט ב-1170.
אנו צריכים להכיר באפשרות שבזמן זה או אחר אולי הונפקה בולה מזויפת, וייתכן שהיו בה מילים או ביטויים שכאשר פורשו לא נכון או נשכחו למחצה במרחק רב של זמן, היו עשויים להיות הבסיס הרעוע שעליו נבנתה המסורת. היו חוקרים שחשבו לחשוב כי האפיפיור ניקולאי השלישי בשנת 1278 ויורשיו הוציאו מכתבי תמיכה אינדולגנציות ללשכת הבונים החופשיים העובדים בקתדרלת שטרסבורג, והם יכלו בקלות להיות הבסיס למסורת שעליה אנו נסמכים. אולם דיווחים אלה מסתמכים על עדיויות מסדר שני, המסמכים המקוריים מעולם לא נמצאו.
אז מה אתם מספרים לכל השוליות כשהם שואלים מה זה כל לחיצות הידיים והתנועות המוזרות?
🪜חלק מהדרגות הגבוהות בבנייה החופשית של ימנו מכנים את האחים בשם אדריכלים למשל הדרגה ה 12 בנוסח הסקוטי נקראת "אדריכל גדול". האם באמת היו רבי הבונים המעשיים אדריכלים?
 |
| העדי של הדרגה ה-12 בנוסח הסקוטי – "אדריכל גדול". |
☦️השמות או התארים שניתנו לאנשי דת או לאמני הבנייה בימי הביניים לא צריכים להטעות. סביר להסיק שרבים מרבי הבונים היו אדריכלים מיומנים, חוקרי אדריכלות נחשבים מסכימים על זה. לטענתם אדריכלות היא אומנות הדורשת הכשרה מיוחדת ומסירות מהעוסקים בה, וחולקים על הרעיון שבישופים ואבות מנזר, למעט יוצאים מן הכלל, היו אדריכלים של הכנסיות שלהם. הם משערים שאנשי הכנסייה שכרו בעלי מלאכה מומחים וסיפקו להם הוראות לעבודתם, אך לא לקחו על עצמם ניהול טכני מקצועי.
 |
| תוכניות לחלונות קתדרלת ריימס המאה ה-13 |
👷ייתכן שעד אמצע המאה ה-12, הנזירים עצמם היו אדריכלי הקתדרלות הצרפתיות. בתקופה זו שימשו המנזרים כמרכזי חיים אינטלקטואליים ואמנותיים, ובתי הספר הקשורים אליהם חינכו כמרים והדיוטות. אנשים אלה תרמו לאחר מכן לבנייה ולתחזוקה של המנזרים, הכנסיות והמבנים שבהם רכשו את כישוריהם. חלקם, כמו וילארד דה הונקור (Villard de Honnecourt), אף נשלחו למדינות רחוקות, כמו הונגריה, כדי לפקח על פרויקטים של בנייה.
 |
| תחרת חלונות Tracery - קתדרלת נוטרדאם דה פארי, צרפת. |
✏️עם הזמן, האחריות על הכשרת השוליות עברה מנזירים לרבי-בונים. רבים מהמאסטרים הללו קיבלו חינוך מעולה ולעתים קרובות קראו וכתבו ממש כמו אנשי הדת והאצילים של התקופה. סביר להניח שהם דאגו לכך שהשוליות שלהם יקבלו חינוך קפדני באותה מידה. באמצעות תהליך זה, בעלי מלאכה מיומנים התפתחו לרבי-בונים חופשיים ובסופו של דבר ניהלו את העיצוב והניהול הכללי של המבנים, שרטטו תוכניות על קלף או נייר כדי להמחיש את כוונותיהם לעובדים. שרטוטים מפורטים של החלקים הבודדים, בקנה מידה 1:1, של פרטים מסוימים נוצרו בדרך כלל באתר, אולי על לוחות, בדומה לאופן שבו "תחרת חלונות" Tracery נעשית גם היום.
,_Die_Kathedrale_von_Reims.jpg) |
| הקתדרלה בריימס, צויר על ידי דומינקו קיואליו |
🗝הטרמינולוגיה המדויקת המשמשת לתיאור אנשים כאלה – "אדריכלים" או ארכיטקטים architects "בנאים" Masons או "אחראים על העבודה" Masters of The Work היא במידה רבה נושא לוויכוח אקדמי. במאה ה-13 בצרפת, ההדיוטות שירשו את הנזירים המוקדמים יותר, היו כבר דמויות מכובדות בעלות מעמד משמעותי בקהילותיהם. הם היו אמנים אמיתיים במלוא מובן המילה. רב-הבונה בעיירה או בקתדרלה היה מעמד של אחריות ויוקרה משמעותיות, שלעתים קרובות עברו מדור לדור, כפי שמעידות דוגמאות בקתדרלת אמיין Amiens ובשטרסבורג Strassburg .
 |
| מתוך הפנקס של וילארד דה הונקור המאה ה-13 |
" כאן מתחילה שיטת היצוג של שמלמדת הגיאומטריה, המאפשרת את העבודה. במקום אחר תמצא את שיטת הבנייה"
🏁ניתן להסיק אם כך שרבים מהאדריכלים שהושאלו על ידי האנגלים מנורמנדי בראשית ימי הביניים היו אנשים מהסוג הזה.
 |
| מנזר באקפסט שדבונשייר |
 | |
|
.jpeg) |
| קתדרלת אמיין Amiens |
 |
| רוברט דה לוזארש מונצח על משענת יד |
 |
| קתדרלת ריימס |
לפני כמה ימים האזנתי לפודקאסט על מרחבים בטוחים . מילון מרים-ובסטר מגדיר אותם כ"מרחב (כמו בקמפוס קולג') שנועד להיות חופשי מהטיות, קונפליקטים, ביקורת או פעולות, רעיונות ושיחות מאיימים". זהו מונח שמקורו בשנות השבעים והוא קשור מאוד לתנועת הגל השני הפמיניסטית. כשהאזנתי לפודקאסט, נדהמתי עד כמה ההגדרה הזו תואמת את הסביבה שטופחה בתוך לשכות הבונים החופשיים. לשכות הבונים החופשיים, בהיותן מרחבים סגורים, עם דגש על אחווה, שוויון ודיאלוג פתוח, שימשו כאבטיפוס היסטורי למרחבים הבטוחים שהפכו נפוצים בחברה המודרנית. במאמר זה אני מתכוון לחקור את הדמיון והשוני בין לשכות של הבונים החופשיים לבין מרחבים בטוחים מודרניים.
ז'ורז' פרק, Georges Perec בספרו 'חלל וכו', מבחר מרחבים' (Espèces d'espaces), דן בעמימות של מושג החלל (מרחב). כדי שנוכל לתפוס אותו, "עלינו לתת לו שם, לשרטט אותו, כמו אותם יצרני מפות ניווט שהציפו את קווי החוף בשמות של נמלים, נתנו שמות לכיפים, למפרצונים, לתעלות, לאיים..." בדיוק כפי שקרטוגרפים מיפו בקפידה את הימים, כך הבונים החופשיים מיפו באופן סמלי את הלשכות שלהם, ויצרו מרחב שבו הם יכולים לנווט במורכבות החיים והגילוי העצמי. הלשכות שלנו מסומנות כמרחבים בטוחים על ידי טקסים: "צורת האכסניה היא ריבוע מלבני, הממוקם ממזרח וממערב, נתמך על ידי שלושה עמודים, ועומד על אדמה קדושה... אל אובייקט זה מכוון המוח הבוני ללא הרף" (אוליבר, פילוסופיה של הבונים החופשיים, 1855). מיפוי סמלי זה מקבל חיזוק נוסף על ידי סמלים פיזיים: רצפת הפסיפס, העמודים, עמדות הקצינים והרעפים השומרים על הדלת. יש לנו גם מערכת כללים, כמו פרוטוקול הטריאנגולציה של הדיון בלשכה, שמבטיח שכל התקשורת מנותבת דרך הנשיא הנכבד שמקדם דיאלוג מכבד ומונע קונפליקטים אישיים. באופן דומה, אוניברסיטאות רבות מסמנות מרחבים בטוחים עם כרזות הקובעות הנחיות לשפה והתנהגות מכלילה, ומבטיחות שכל הסטודנטים ירגישו רצויים ומכובדים. למרחבים בטוחים מודרניים אלה, כמו לשכות הבונים החופשיים, יש גבולות ברורים וציפיות להתנהגות, והם משולטים לעתים קרובות בסמלים כמו דגל LGBTQ+ או סמל הקבלה האוניברסלית.
הבנייה החופשית, בצורתה המודרנית, הופיעה בתחילת המאה ה-18 בתקופה של מתח פוליטי ודתי משמעותי באנגליה. אחת ההשערות היתה שהלשכות שימשו כקרקע בטוחה משותפת לקבוצות שוליים וליריבים פוליטיים מרים שאיפשר להיפגש מבלי לחשוש להביע את דעותיהם או להתמודד עם השלכות. וויגים וטורים, הנוברים והיעקוביטים, האנגליקנים והנון-קונפורמיסטים, כולם מצאו מקום בתוך הלשכה שבו יכלו לתקשר כשווים. למעשה, כמה מהבונים החופשיים הבולטים היו צאצאים של פליטים הוגנוטים שנמלטו מרדיפות דתיות בצרפת (Desaguliers, Voltaire). אנשים אלה, שנעקרו ונדחקו לשוליים, מצאו ככל הנראה נחמה וקהילה בתוך האחווה. באופן דומה, מרחבים בטוחים של תנועות הפמיניזם והלהטב"ק+ התפתחו כבסיס משותף לקבוצות שוליים שאיפשר להביע את דעותיהם ו"להיות עצמן" בסביבה תומכת. מעניין לציין כי המרחבים הבטוחים הראשונים של הומסקסואלים צמחו בברים של הומואים, בדומה ללשכות הראשונות בלונדון שנפגשו בבתי שיכר ובטברנות. הן ברים הומוסקסואליים והן לשכות מוקדמות של בונים החופשיים הציעו מקלט שבו אנשים יכלו להתאסף ללא חשש מרדיפות או שיפוט, וטיפחו תחושה של קהילה וזהות משותפת. הקבלות היסטוריות אלה מדגישות את הצורך האנושי המתמשך במרחבים שבהם אנשים יכולים להתחבר, לחלוק רעיונות ולמצוא תמיכה, ללא קשר לרקע או לאמונותיהם.
הבונים החופשיים והמרחבים הבטוחים חולקים ערכי ליבה רבים, כולל סובלנות, שוויון ואחווה. מבחינה היסטורית, לשכות הבונים החופשיים הורכבו בעיקר מלשכות גבריות, ששיקפו את הנורמות החברתיות של התקופה. עם זאת, הופעתם של מסדרים מעורבים ומסדרים לנשים בלבד מדגישה את החשיבות של מרחבים בטוחים המשרתים קהילות מבוססות מגדר ספציפיות. הן הלשכות והן המרחבים הבטוחים משתמשים באלמנטים דומים כדי לטפח תחושת שייכות ומטרה משותפת. התחיבויות, כמו שבועת הבונים החופשיים, וקודים של התנהגות, כמו אלה שנקבעו במרחבים בטוחים מודרניים, יוצרים מסגרת לאינטראקציה מכבדת. שפה סימבולית, בין אם מדובר בטקסי הבונים החופשיים או בטרמינולוגיה המכלילה המשמשת במרחבים בטוחים, מקדמת הבנה עמוקה יותר של ערכים משותפים. תפקידו של האחראי, בין אם זה הנשיא הנכבד או המנחה של מרחב בטוח, הוא חיוני בהנחיית דיונים ובהבטחה שכל המשתתפים ירגישו ששומעים אותם ומכבדים אותם. בשתי המסגרות, תחושת קהילה זו מאפשרת לפרטים לבטא את עצמם באופן חופשי ואותנטי, בידיעה שמחשבותיהם ורגשותיהם ייענו בסודיות ובהקשבה לא שיפוטית.
כמובן, יש להכיר בהבדלים בין לשכות הבונים החופשיים לבין מרחבים בטוחים, שרבים מהם ניתן לייחס להקשרים ההיסטוריים הייחודיים שהולידו כל אחד מהם. בעוד שניתן לייחס את הופעתם של הבונים החופשיים בעיקר לאידיאלים של עידן הנאורות, כגון תבונה, חקירה מדעית וחירות הפרט, היא גם התרחשה במקביל לתקופה של שינוי כלכלי וחברתי משמעותי שהונע על ידי המהפכה התעשייתית. הלשכות סיפקו מרחב לגברים לנווט בין השינויים הללו ולמצוא תחושה של קהילה בתוך התהפוכות. הופעתם של מרחבים בטוחים, לעומת זאת, קשורה קשר הדוק לעלייתה של התנועה הפמיניסטית של הגל השני ולמאבק הרחב יותר לזכויות אדם. לראיה נופעתם של מסדרים מאוחרים יותר כמו Le Droit Humain, אשר דוגלים במפורש בזכויות אדם ובצדק חברתי, בניגוד להתמקדות המסורתית של הבונים החופשיים המוקדמים באחווה ובהתפתחות אישית. לעומת זאת, מרחבים בטוחים הסתגלו בקלות לעידן הדיגיטלי, ופרחו בפורומים מקוונים, קהילות וירטואליות ואקטיביזם ברשתות החברתיות. לעומת לשכות הבונים החופשיים שלא צלחו את המעבר מלא למרחב הקיברנטי, אולי בשל חשיבות הנוכחות הפיזית והפולחן במסורת הבונים החופשיים. למרות הבדלים אלה, הן הבונים החופשיים והן המרחבים הבטוחים חולקים מטרה בסיסית: לספק סביבה תומכת שבה אנשים יכולים להתחבר, לצמוח ולבטא את עצמם באופן אותנטי.
חשוב לציין שגם לשכות הבונים החופשיים וגם המרחבים הבטוחים נתקלו בלא מעט ביקורת. מרחבים בטוחים מואשמים בהגבלת חופש הביטוי, בחיבוק תלמידים, בקידום בידול עצמי וביצירת תיבות תהודה. יהודית שולביץ Judith Shulevitz ניסחה זאת היטב: "ברגע שאתה מגדיר מקומות מסוימים כבטוחים, אתה רומז שהשאר אינם בטוחים. המסקנה היא שיש להפוך אותם לבטוחים יותר". הוגים אחרים העלו חששות כי הצבת ה-"ביטחון רגשי" כמטרה קדושה מדחיקה תגמול מעשי מוסרי המונעים את התפתחותם הרגשית והאינטלקטואלית של התלמידים. גם הבונים החופשיים נתקלו בביקורת דומה. תקופת השתיקה של השוליה , למשל, יכולה להיתפס כסוג של צנזורה עצמית, שעלולה להחניק רעיונות או לחזק נורמות קיימות. עם זאת, תקופה זו יכולה להתפרש גם כזמן להתבוננות פנימית וללימוד הערך של הקשבה קשובה לפני תרומה לדיונים. יתר על כן, יש הטוענים כי הלשכות, עם המסורות והטקסים שלהם, יכולות להיות עמידים בפני שינויים או שהמבנה ההיררכי שלהם עשוי להרתיע התנגדות גלויה (נקודה בתוך מעגל). עם זאת, ללשכות יש מנגנונים המאזנים בין הצורך בהרמוניה ובאהבת אחים לבין הצורך בדיונים פתוחים. "פרוטוקול הטריאנגולציה", למשל, מבטיח שכל התקשורת מנותבת דרך הנשיא הנכבד, מקדם דיאלוג מכבד ומונע קונפליקטים אישיים. בנוסף, הציפייה מכל האחים והאחיות להתנהל בכבוד מטפחת סביבה שבה ניתן להביע נקודות מבט מגוונות ללא חשש מהתקפות אישיות. כדי להתמודד עם הביקורת המוטחת במרחבים בטוחים, גובר הדיון על מיתוגם מחדש כ-'מרחבים אמיצים'. תפיסה זו מבקשת לעודד קונפליקט בונה ושיחות מאתגרות, מתוך הכרה בכך שאי נוחות וחוסר הסכמה יכולים להיות זרזים רבי ערך לצמיחה והבנה, תוך שמירה על כבוד והכללה.
בהתחשב בכמעט שלוש מאות השנים שמפרידות בין עלייתם של לשכות הבונים החופשיים לבין מרחבים בטוחים, ראינו דמיון רב בין שתי תופעות אלה. שניהם סוגים של מרחבים (פיזיים או וירטואליים) המוגדרים על ידי נורמות מסוימות והתנהגויות מקובלות שמטרתן להפוך את הדיירים שלהם להרגיש יותר בבית" מוגנים מפני סביבה מתעללת. נראה כי הצורך במרחב בטוח, המבוסס על הכלה וכבוד, שעשוי להתפתח לקהילה, הוא צורך אנושי מתמשך, ללא קשר לעידן התעשייתי או הדיגיטלי. לכן, סביר להתייחס ללשכות של הבונים החופשיים כמבשרים של המרחבים הבטוחים מודרניים. אם אתם מאמינים שזה מועיל עבור הלשכה שלכם להיות מרחב בטוח, אני מציע לכם לדון עם אחיכים ואחיותיכם איך לעשות את זה אפילו טוב יותר. חשבו כיצד לטפח יותר הכלה וכבוד, והאם אימוץ הרעיון של "חללים אמיצים" יכול לשפר את חוויית הלשכה מבלי להתפשר על המסורות והערכים שלו.
הא∴ משה שנוןלשכת שורשים מס' 2022 – מז' תל-אביבהרשות הישראליתהמסדר הבינלאומי של בונים חופשיים לגברים ולנשים
"זכות האדם"Le-Droit Humain
