התקופה המעצבת: שאלות גדולות ותשובות חסרות 🤔

אחים ואחיות,

ההיסטוריה המודרנית של הבנייה החופשית הספקולטיבית מתחילה רשמית בשנת 1646, עם קבלתו של אליאס אשמול (Elias Ashmole) ללשכה בוורינגטון (Warrington). אך אירוע מתועד זה פותח בפנינו את אחת התקופות המתסכלות והמסתוריות ביותר בתולדותינו – תקופה של כ-70 שנה עד להקמת הלשכה הגדולה הראשונה, תקופה שממנה שרדו מעט מאוד רשומות.

הפרדוקס הגדול

חשבו על זה: בשנת 1665, אנו יודעים על בנאי ספקולטיבי אחד בלבד (אשמול). כחמישים שנה לאחר מכן, ארבע לשכות בלונדון (London) חשו בטוחות מספיק כדי להקים לשכה גדולה, מה שמרמז על קיומן של לשכות רבות נוספות. מה קרה בשנים שבאמצע? כיצד התפתחו הטקסים, הסמלים והתכנים הפילוסופיים שלנו? המידע שבידינו חלקי בצורה קיצונית.

היעדר המידע לגבי מה שהתרחש בין 1682 ל-1725 מתסכל עד מאוד, במיוחד בכל הנוגע להתפתחות הטקסים והסמליות המסונית.

שאלות היסוד שנותרו פתוחות

היעדר התיעוד מותיר אותנו עם שאלות מהותיות שכל בונה חופשי מתחבט בהן:

• ירושה או יצירה? האם מלומדים כמו אשמול קיבלו לידיהם מערכת טקסית עשירה מהאחווה הפנימית של הבנאים האופרטיבים, והעבירו אותה הלאה כפי שהיא? או שמא הם מצאו טקסים בסיסיים בלבד, ו"מילאו" אותם בתוכן פילוסופי ואזוטרי משלהם, בהשראת המיסטריות העתיקות ורוח הרנסאנס?
• מקור התוכן האזוטרי: מאין הגיע הלב הפילוסופי של הבנייה החופשית? האם הוא צמח באופן אורגני מתוך גילדות הבנאים, או שהוא "הושתל" על ידי אותם ג'נטלמנים משכילים שהצטרפו במאה ה-17?
• מה אבד בדרך? מה היה טיבם של הטקסים לפני עורכי "ספר החוקות" בשנות ה-20 של המאה ה-18? כמה חומר הם ערכו, ומה הם השמיטו? האם חלקים שהושמטו המשיכו להתקיים בלשכות כפריות וגרמו מאוחר יותר למחלוקות הגדולות בין ה"קדמונים" (Antients) ל"מודרנים" (Moderns)?

אלו שאלות שכנראה לעולם לא נקבל עליהן תשובה מלאה. אך עצם קיומן מזכיר לנו שהבנייה החופשית, כמו כל מוסד אנושי, היא "יצור של צמיחה". היא לא הומצאה בן-לילה, אלא התפתחה והתעצבה לאורך שנים, תוך שהיא סופגת רעיונות מרוח התקופה – רוח הרנסאנס, שהציתה מחדש את הסקרנות האינטלקטואלית והעניין בהיסטוריה ובמסתורין.

#היסטוריהמסונית #מאה17 #רנסאנס #בנייהחופשית #שאלותפתוחות #אשמולאלותפתוחות #אשמול

סעודת תשרי אצל הבונים החופשיים

 אחים ואחיות , שלום רב!

אתנחתא קצרה בפוסטים ההיסטריים על הבנייה החופשים ונחזור עוד יותר אחורה בזמן...

בפרוש ראש השנה החלנו בחגי תשרי המוכרים והאהובים, וביניהם חג הסוכות, הידעתם כי יש מסורת מיוחדת בקרב אחינו בארצות הברית, המשתייכים לנוסח הסקוטי (המועצה הדרומית). שם, חג הסוכות מקבל צביון מסוני עמוק ונחגג כ-"סעודת תשרי" The Feast of Tishri.

אז מה הקשר בין סוכה, מקדש שלמה, והבנייה החופשית?

הכל מתחיל בחנוכת בית המקדש הראשון. המלך שלמה, גדול הבונים, בחר באופן סמלי לחנוך את המקדש המפואר דווקא בחג הסוכות. "וַיִּקָּהֲלוּ אֶל־הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כׇּל־אִישׁ יִשְׂרָאֵל בְּיֶרַח הָאֵתָנִים בֶּחָג הוּא הַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי" הבחירה הזו, לחבר בין מבנה הקבע המושלם לבין חג המסמל ארעיות ונדודים, היא הבסיס לאלגוריה המסונית העשירה שהתפתחה סביב החג.

הנוסח הסקוטי רואה בסעודת תשרי חג המגלם שלושה עקרונות יסוד של דרכנו:

1. 🛖 מהארעי אל הקבע: הסוכה מסמלת את חיינו הארעיים, את החיפוש והנדודים הרוחניים שלנו בעולם החומרי. הקמת המקדש, לעומת זאת, היא סמל לבניית אותו מקדש פנימי ורוחני בנפשו של כל אחד מאיתנו – מקדש של מידות טובות, מוסר ואמת. סעודת תשרי חוגגת את המסע הזה מהזמני לנצחי.
   
   
2. 🕊️ עבודת שלום ואחווה: התנ"ך מדגיש שדוד, "איש המלחמות", לא בנה את הבית – "לֹא-תִבְנֶה בַיִת לִשְׁמִי, כִּי אִישׁ מִלְחָמוֹת אַתָּה, וְדָמִים שָׁפָכְתָּ". המלאכה הופקדה בידי בנו שלמה, ששמו נגזר מהמילה "שלום". עבורנו, זוהי תזכורת מהדהדת שעבודתנו היא עבודת שלום. מקדש אמיתי, פנימי או חיצוני, אינו נבנה בכוח הזרוע, אלא בהרמוניה, בשיתוף פעולה ובאחווה כנה בין אחים.
   
   
3. 🌍 אוניברסליות חוצת גבולות: הקמת המקדש הייתה פרויקט בינלאומי. חירם מלך צור והאומן הדגול חירם אבי היו שותפים מרכזיים. עובדה זו היא אבן יסוד בתפיסתנו האוניברסלית – האחווה שלנו אינה מוגבלת ללאום, דת או תרבות. אנו חוגגים את היכולת להתאחד למען מטרה נעלה וליצור יחד משהו גדול מאיתנו.

סעודת תשרי היא, אם כן, זמן להתכנסות, לחשבון נפש ולהתחייבות מחודשת לעקרונות המנחים אותנו. זוהי הזדמנות לחגוג את מסענו המשותף.

חג שמח!

וברכת אחווה לכולם.

השריד האחרון: האם הבנייה החופשית שרדה את הרפורמציה? 📜

 

אחים ואחיות,

בפוסט הקודם, העלינו את התיאוריה על קיומה של "אחווה פנימית" אזוטרית בתוך גילדות הבנאים. תיאוריה זו מסייעת לגשר על הפער בין הבנייה האופרטיבית לספקולטיבית, אך היא מעלה שאלה גדולה עוד יותר: אם אחוות כאלו התקיימו, לאן נעלמו כולן?

הבעיה ההיסטורית: שתיקה של מאה שנה

העדות המובהקת הראשונה לקיומה של לשכה ספקולטיבית היא משנת 1646 (החניכה של אליאס אשמול). אך מה היה לפני כן? מדוע אין כמעט תיעוד לקיומן של לשכות כאלו, למשל, בשנת 1600? האם הן צצו יש מאין?

העולם שלפני הרפורמציה

כדי לענות על כך, עלינו לחזור אחורה בזמן. בימי הביניים, גילדות בעלי המלאכה לא היו רק איגודים מקצועיים. לרבות מהן היה "גרעין רוחני" – אחווה דתית פנימית, שלעיתים קרובות קיימה טקסים, חגים ואף תכנים אזוטריים משלה. אחוות אלו היו חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי והדתי של התקופה.

המפץ הגדול: הרפורמציה של הנרי השמיני

כל זה השתנה במאה ה-16. המלך הנרי השמיני, במהלך ניתוקה של אנגליה מהכנסייה הקתולית, ראה באחוות הדתיות הללו איום פוטנציאלי על שלטונו ועל המדיניות הדתית החדשה שלו.

• 1534: הפרלמנט מכריז על הנרי כראש הכנסייה האנגליקנית.

• 1547: נחקק חוק המחרים את רכושן של כל האחוות הדתיות ומדכא את פעילותן.

פקודה זו הייתה מכת מוות עבור רוב האחוות הללו. הן איבדו את מקורות המימון, את המעמד הציבורי, והוכרזו כלא חוקיות. רובן פשוט נעלמו.

התיאוריה: הישרדות במחתרת

אך מה אם לא כולן נעלמו? התיאוריה המרתקת גורסת שחלק קטן מאותן אחוות פנימיות ירדו למחתרת. הן המשיכו להתקיים בחשאי, "בתאים סודיים", תוך שמירה על המסורות והטקסים שלהן, הרחק מעינו הפקוחה של הכתר.

הפער בין חוק הדיכוי (1547) לבין העדות הראשונה על אשמול (1646) הוא כ-99 שנים – פרק זמן של שלושה עד ארבעה דורות. האם זה בלתי סביר להניח שלפחות אחווה אחת כזו – האחווה הפנימית של הבונים החופשיים – הצליחה לשרוד את התקופה הזו במחתרת, ולצוץ מחדש כאשר האיום הדתי פחת?

אם תיאוריה זו נכונה, הרי שהבנייה החופשית אינה המצאה של המאה ה-17, אלא השריד האותנטי האחרון של עולם שלם של אחוות סתרים מימי הביניים.

📜חובות קדומים: גשר לעבר הבנייה הספקולטיבית

 

אחים ואחיות,

בפוסט הקודם, הצגנו את אליאס אשמול כבנאי הספקולטיבי הראשון. אך כדי להבין כיצד אישים כמוהו מצאו את דרכם לאחוותנו, עלינו לבחון את המורשת הכתובה החשובה ביותר שהותירו אחריהם הבנאים האופרטיבים: "חובות קדומים"
 (The Old Manuscript Charges).

מהם "חובות קדומים"?

אלו הם אוסף של כתבי יד, שהקדומים שבהם מתוארכים למאה ה-14 וה-15. כפי שאולי תזכרו מהסדרות הקודמות שלנו, מסמכים אלו הם לב ליבה של המורשת הכתובה של הבנייה האופרטיבית. בניגוד למה שניתן לצפות, אין בהם כמעט סמליות אזוטרית. הם מכילים בעיקר:

1. היסטוריה אגדית של מלאכת הבנייה.
2. תקנות וחוקים שנועדו להסדיר את עבודתם וחייהם של חברי הגילדה.

מסמכים אלו נכתבו ככל הנראה על ידי אנשי כנסייה משכילים עבור הבנאים, ונועדו להיות מוקראים באסיפותיהם.
הם הוזכרו בהרחבה בפוסטים שקדמו כאן בבלוג.

התעלומה: מדוע הם המשיכו להיות רלוונטיים?

כאן טמון אחד המפתחות הגדולים להבנת המעבר לבנייה הספקולטיבית. העדויות מראות שאותם כתבי חוקים אופרטיביים המשיכו להיות מוקראים בלשכות, גם לאחר שאלו איבדו את אופיין המקצועי והפכו לספקולטיביות לחלוטין.

מדוע שלשכה של ג'נטלמנים תתעניין בתקנות הנוגעות לשכר של בנאי או לאיכות האבן?

התיאוריה: אחווה בתוך אחווה

התשובה, כפי שרומז המקור שלנו, אינה נמצאת בטקסט עצמו, אלא במה שהוא מייצג. התיאוריה המקובלת היא שבתוך גילדות הבנאים התקיימה אחווה פנימית, מעין גוף "קוואזי-דתי" או אזוטרי. זהו בדיוק אותו גוף פנימי שאותו זיהינו בסדרה הקודמת בשמו ההיסטורי הספציפי בלשכת הבנאים של לונדון: "הקבלה" (The Acception). אחווה זו היא ששמרה על הניצוץ הסמלי והטקסי, והיא זו שמשכה אליה את הספקולטיבים הראשונים.

החובות הקדומים, על אף תוכנם המעשי, היוו את המסגרת הרשמית וההיסטורית שבה התקיימה אותה אחווה פנימית וסודית. הם היו הקליפה החיצונית שהגנה על הגרעין האזוטרי.

בפוסט הבא, נחקור את התיאוריה הזו לעומק ונשאל: האם הבנייה החופשית היא השריד האחרון לאחוות סתרים מימי הביניים?

🧾המסע מתחיל: הופעתה של הבנייה החופשית הספקולטיבית 📜

אחים ואחיות,

אנו פותחים היום סדרת פוסטים חדשה ומרתקת, שתעסוק בתקופה המכוננת והמסתורית ביותר בתולדותינו: המעבר מהבנייה האופרטיבית (המעשית) של ימי הביניים אל הבנייה החופשית הספקולטיבית (ההגותית) כפי שאנו מכירים אותה. זהו מסע שמתחיל במאה ה-17 ומסתיים עם הקמת הלשכה הגדולה המאוחדת של אנגליה ב-1813.

זוהי תקופה מרתקת, אך גם מבלבלת, והתיעוד ההיסטורי שלה חלקי. כדי להבין אותה, עלינו ראשית להגדיר הבחנה חשובה.

לא כל ג'נטלמן הוא בנאי ספקולטיבי בהיסטוריה, אנו פוגשים שני סוגים של חברים שלא היו בנאים במקצועם:

1. בנאי לא-אופרטיבי (Non-operative mason): ג'נטלמן שהצטרף לגילדת בנאים מסיבות חברתיות או אחרות, אך לא עסק במלאכה עצמה.
2. בנאי ספקולטיבי (Speculative mason): אדם שהתקבל לתוך אחווה אזוטרית וסמלית, ועבר טקס חניכה.

ההבדל הוא עצום. בעוד שהראשון היה פשוט חבר חיצוני בגילדה, השני הוא אבי-הטיפוס של הבונים החופשיים המודרניים.

ההתחלה: אליאס אשמול, 1646

הבנאי הספקולטיבי הראשון המוכר לנו בוודאות מהתיעוד ההיסטורי הוא המלומד האנגלי אליאס אשמול  (Elias Ashmole). ביומנו, הוא מתעד כי ב-16 באוקטובר 1646, הוא...

"נעשה בונה חופשי"
“Was made a Free Mason”

 בלשכה שהתכנסה בוורינגטון Warrington , אנגליה. איננו יודעים דבר על ההיסטוריה של אותה לשכה, אך אירוע זה מסמן את נקודת הציון הראשונה במסענו.

בפוסטים הבאים, נצלול לעומק העדויות המעטות ששרדו מתקופה זו וננסה לחבר יחד את חלקי הפאזל המרכיבים את סיפור הולדתה של אחוותנו. ועוד נרחיב על אותו ברנש אליאס אשמול וחבריו.

מה לדעתכם גרם למלומדים ואנשי אצולה כמו אשמול להצטרף לאחווה של בעלי מלאכה?

 

הלשכה בהיכל הבנאים: סופה של "הקבלה" ושחר עידן חדש

 

אחים ואחיות,

בפוסטים הקודמים הצגנו את הראיות לקיומה של "הקבלה"  -  The Acception  - אחווה ספקולטיבית סודית שפעלה בלב לשכת הבנאים האופרטיבית של לונדון. בפוסט האחרון בסדרה נשאל: האם אחווה זו התנהלה כלשכה של ממש, וחשוב מכך – מה עלה בגורלה?

לשכה לפי צורך

האם התקיימו פגישות קבועות של ה"מקובלים"? ספרי הרישומים של לשכת הבנאים אינם מתעדים פגישות כאלה. ההנחה הסבירה ביותר היא שהלשכה הפנימית הזו התכנסה "כאשר ואיך שנדרש", ככל הנראה כדי לקבל חברים חדשים.

ספר החוקה של ה"מקובלים"

עדות מרתקת לקיומה של מסורת כתובה ונפרדת מגיעה מרישומי הלשכה עצמה, המתארים שני "ספרי חוקה" שהיו ברשותה. בעוד שאחד היה ספר התקנות של הגילדה, השני תואר כספר המכיל את ההיסטוריה והמסורת של האמנות The Craft  – ככל הנראה, עותק של "החובות הקדומים". כך הוא תואר:

English Quote (c. 1670s): "A Book wrote on parchment and bound or stitcht in parchment containing an account of the Antiquity Rise and Progress of the Art and Mistery of Masonry."

תרגום לעברית: "ספר כתוב על קלף וכרוך או תפור בקלף, המכיל דין וחשבון על קדמוניותה, עלייתה והתקדמותה של אמנות ומסתרי הבנייה".

קיומו של ספר כזה מעיד על כך של"קבלה" הייתה תשתית רעיונית ומסורת משלה, בדומה ללשכות הספקולטיביות המוקדמות.

ההיעלמות – ותיאוריה נועזת אחת

התיעוד האחרון על פעילות ה"קבלה" מופיע בשנת 1682. לאחר מכן, היא נעלמת מהרשומות. מה קרה לה?
ייתכן שהתפרקה, או שמא "אימצה זהות אחרת"? כאן מעלה החוקר קונדר השערה נועזת: ייתכן שהלשכה שהתקיימה בהיכל הבנאים היא המקור של "לשכת העתיקות" -  - Lodge of Antiquityהידועה גם כלשכה מס' 2, או בשם אחר  Goose and Gridiron Lodge  שהייתה אחת מארבע הלשכות "עתיקות היומין" שייסדו את הלשכה הגדולה הראשונה של אנגליה בשנת 1717. זוהי תיאוריה מרתקת, אך חשוב לציין שהיא נותרה בגדר השערה וללא הוכחות של ממש.

בזאת סיימנו את מסענו בעקבות ה"קבלה". ראינו כיצד אחווה פנימית זו היוותה זרם מרכזי שהזין את הנהר הגדול של הבנייה החופשית. הקשר הסופי והמוחשי הוא העובדה שעשרות בנאים שהיו חברים בלשכת הבנאים האופרטיבית, היו גם חברים פעילים בלשכות ספקולטיביות עם הקמת הלשכה הגדולה.

מה סיפור המעבר הזה, מגילדה מקצועית לאחווה פילוסופית, מלמד אותנו על יכולתה של הבנייה החופשית להסתגל ולהתפתח לאורך ההיסטוריה?

 

הוכחות לקיומה של תופעת-הקבלה 🧾

אחים ואחיות,

בפוסט הקודם הצגנו את תיאוריית קיומה של "הקבלה" (The Acception) – אחווה סודית של בונים ספקולטיביים בלב גילדת הבנאים. היום, ניגש לראיות עצמן – ה"אקדח המעשן" שנמצא בארכיונים בני כ-400 שנה.

העדות הראשונה: "עשיית בנאים"

אחת העדויות המוקדמות והברורות ביותר לקיומה של חברות סמלית לצד החברות המעשית מגיעה מספרי החשבונות של הלשכה המעשית משנת 1621. הרישום מתעד תשלום שהתקבל בעת "עשיית בנאים" making masons  ממספר חברים שכבר היו חברים רשמיים בגילדה ואף בהנהלתה. מכאן נובע שה"עשייה" הזו לא הייתה קבלה רגילה לגילדה, אלא טקס או אירוע פנימי אחר – ככל הנראה, טקס הקבלה לאחווה הספקולטיבית:

Original English (1621):
"Att the making masons viz. John Hince, John Brown... reced of them as apereth by the Quartge book..."

תרגום לעברית:
"בעבור עשיית בנאים ,עבור: ג'ון הינס, ג'ון בראון... התקבל מהם כפי שמופיע בספר הרבעוני..."
מקור:  ספר הרבעונים Quartge book של לשכת הבנאים של לונדון, 1621.

ההוכחה המכרעת: תשלום נפרד עבור "הקבלה"

הראיה הניצחת ביותר מגיעה כמה עשורים לאחר מכן. ברישומי הלשכה משנת 1648, אנו מוצאים הבחנה ברורה בין תשלומים רגילים לגילדה לבין תשלום עבור ה"קבלה". בעוד שחברים שילמו קנסות גבוהים כדי להצטרף להנהלת הגילדה  (the livery), חבר בשם אנדרו מרווין, שכבר היה חבר הנהלה ומפקח (Warden) , שילם סכום נפרד של לירה אחת עבור דבר ספציפי מאוד:

Original English (1648):
"Mr Andrew Mervin (a Warden at the time...) paid one pound for 'Coming on The Accepcon.'"

תרגום לעברית:
"מר אנדרו מרווין (שהיה מפקח באותה עת...) שילם לירה אחת עבור "הצטרפותו לקבלה"
מקור: רישומי החשבונות של לשכת הבנאים של לונדון, 1648.

 רישום זה מוכיח כמעט בוודאות שה-"קבלה" הייתה גוף נפרד בתוך הלשכה, עם תהליך קבלה ודמי חברות משלו.

בפוסט הבא, נדון בשאלה האם ה"קבלה" התנהלה כלשכה של ממש, ומה עלה בגורלה עם הקמת הלשכה הגדולה.

מה אומרת לנו העובדה שהראיות החותכות ביותר לקיומה של אחווה סודית מגיעות דווקא מתוך רישומים פיננסיים יבשים?